• -970-100-gif
  • מטאטא את כאבם של הפצועים מהפיגועים-מלכיאל לרנר

    בלעדי באתר | י"ג טבת התשע"ז הדפסה הוספת תגובה

    לרנר, תושב שכונת הר חומה בירושלים, הוא אב לשלושה (הרביעי בדרך), "עובד טיאטו" במתחם שוק מחנה יהודה בירושלים. חמישה ימים בשבוע הוא קם בארבע וחצי בבוקר, מתפלל, מתחיל לעבוד בשש עם מטאטא ופח אשפה, בגשם ובשרב, ומסיים את יום העבודה בצהריים. הוא גדל ברובע היהודי, אחד משמונה ילדים להורים שעלו מארה"ב.  כשהוא בן 9 עבר מלכיאל תאונת דרכים קשה. מכונית פגעה בו כששיחק בסמוך לכביש. הוא נפצע בכל חלקי גופו, כולל פגיעה מוחית, "ומאז איבדתי קצת את הדרך", הוא אומר. "לא הצלחתי לחזור לספסל הלימודים בקצב הרגיל ולא השלמתי 12 שנות לימוד. ירדתי מהמסלול".

    אולי שם, באשפוז הארוך והקשה בילדוּת, החל החיבור העמוק שלו עם פצועים ומאושפזים. ואולי זה היה בגיל 26, כשאחיו נפצע בפיגוע דקירה בעיר העתיקה בירושלים: בשנת 1993 נדקר כתריאל לרנר, חייל בסדיר, בעורק הראשי של הלב, כאשר היה בדרכו מהשירות הצבאי הביתה. כך או כך, את התואר "אחי הפצועים" הוסיף מלכיאל לרנר לשמו לאחר פטירתו של אבי הפצועים, שמחה הולצברג, ניצול שואה שהקדיש את חייו לתמיכה בפצועי צה"ל, בנכים, באלמנות וביתומים, ואף זכה על כך בפרס ישראל. הולצברג הלך לעולמו בשנת 1994. והפצוע האחרון שהספיק לבקר היה אחיו של לרנר.
    בפברואר 1996, בפיגוע בקו 18 בירושלים, החליט לרנר למלא את החלל שנותר לאחר מותו של הולצברג. הוא נסע אל בתי החולים, הציג את עצמו כ"אדם שאכפת לו", וחיבק את משפחותיהם של עשרות הפצועים. ליד חדר טיפול נמרץ מצא משפחה מרוסקת. בפנים היתה דנה שמשון, חובשת מג"ב שישבה לא רחוק מהמחבל המתאבד ונפצעה אנושות. "סיפרתי להם על הפציעה שלי בגיל 9. אמרתי להם, ואני לא יודע מאיפה לקחתי את האומץ להגיד דבר כזה, שאם אני יצאתי מזה – גם היא תצא". הוא החל לבקר יום־יום בהדסה עין כרם, לדרוש בשלומה של שמשון. ליווה אותה בניתוחים, בהשתלות העור שעברה, כל הדרך עד השחרור.
    "הייתי איתה ברגעי הייאוש, כשהיתה בטוחה שלעולם לא תשוב לחיים רגילים. ראיתי אותה סובלת ייסורים נוראים מהכוויות. הבטחתי לה שהכל יהיה בסדר. לא יודע מאיפה היתה לי החוצפה להגיד לה שאני מבטיח. שלוש שנים אחר כך עמדתי בחופה שלה. עמדתי בצד ובכיתי. אז הבנתי שזה הייעוד שלי בחיים. היום אני מתוכנת כמו מחשב: יש פצוע – אני נוסע. לא משנה לאן. אם יבוא אלי מיליונר ויגיד לי תעזוב את זה, שיבואו מתנדבים פנסיונרים ויעשו את זה, ואתה – קח כסף ולך תלמד מקצוע, קח מיליון דולר, אני אתן לו בחזרה את הכסף ואמשיך ללוות פצועים. כמה שווה להחזיר את החיוך לפצוע צה"ל? הרבה יותר ממיליון דולר".
    17 שנים אחרי, הוא ממשיך במשימת חייו. מגיע לכל חייל שנפצע בהיתקלות, בפעילות מבצעית, בתאונת אימונים, לכל פצועי הפיגועים. כשהוא שומע ברדיו על "חילופי אש קשים" מבלי שמציינים כי "אין נפגעים לכוחותינו", הוא יוצר קשר עם יחידת ר"ם 2 בצה"ל, שם כבר מכירים אותו. אם יש דיווח על פיגוע, הוא עוזב הכל ונוסע. במודיעין של בתי החולים מזהים אותו. אנשי הצוות הרפואי למדו לסמוך עליו. לפעמים, כשהוא יושב לבד ליד פצוע, הם מוסרים לו את הדיווח היומי.
    הביקור הראשון אורך כמה דקות. "אני מגיע לכל פצוע ב־24 השעות הראשונות לאחר הפציעה. כשיש פצוע במצב קל לפעמים אני לא מספיק להגיע עד נהריה או סורוקה – והוא כבר משתחרר. סביב הפצוע יש משפחה, עובדים סוציאליים, רופאים, אבל אני מגיע כמישהו לא פורמלי, פשוט כדי להכיר תודה". לרנר מתייצב מול הפצוע (במקרים שהוא מחוסר הכרה, מול בני משפחתו) ומקיים טקס קבוע: מצדיע ומקריא ברכה שכתב ובה הוא מודה לפצוע "בשם אזרחי מדינת ישראל בכלל ובשם תושבי ירושלים בפרט". אחר כך מעניק מחזיק מפתחות עם תפילת הדרך ("כדי שתצא מפה מהר הביתה"), ודגל ישראל שעליו הוסיף בכתב ידו "מצדיע לך אחי" או "מצדיע לך אחותי".

    %d7%9e%d7%9c%d7%9b%d7%99%d7%90%d7%9c-%d7%9c%d7%a8%d7%a0%d7%a82
    "עשיתי את זה אלפי פעמים ובכל פעם אני מתרגש מחדש. הפצוע והמשפחה שלו בדרך כלל המומים. לא מבינים מאיפה נפל עליהם תימהוני עם כיפה ומדים של עובד תברואה שמדקלם להם ברכה. אבל כשאני נותן את הדגל, הם פורצים בבכי". אחר כך הוא מבקש את השם המלא ואת שם האמא כדי להזכיר אותם בתפילה למען הפצועים. "הגבאי של בית הכנסת כבר יודע: אני בא עם רשימה של 50-40 פצועים שצריך להתפלל עליהם.
    בסיום הביקור הראשון נוהג לרנר לשאול את הפצוע אם יש לו משפחה בעיריית ירושלים. כשהוא עונה בשלילה, משיב לרנר בנחרצות: "מהיום יש לך". ואכן, אחרי הפגישה הראשונית הקצרה ("ביממה הראשונה אני משתדל לא להידחף. המשפחה צריכה להיות עם עצמה ולאף אחד אין זמן וכוח לאנשים זרים"), הוא מתנהג כבן משפחה לכל דבר. מגיע אחת לשבוע, מעניק חיבוק, קונה ממתקים, מתנות קטנות, דיסקים להאזנה, שואל אם צריך משהו. נשאר עם הפצועים בטיפולי הפיזיותרפיה, מלווה אותם בתהליך השיקום. בשבתות הוא חוצה ברגל את ירושלים כולה כדי להגיע לבתי החולים.
    "אני מראה לפצוע תמונות של אחרים שנפצעו קשה, שהשתקמו, התחתנו, למדו באוניברסיטה. מנסה להפיג את הייאוש: 'אני אדם זר ובאמת אכפת לי – אז לך לא יהיה אכפת מעצמך? כשאתה סובל גם אני סובל, כשכואב לך כואב גם לי, גם אם אני בירושלים ואתה ברמב"ם בחיפה'. אני עושה הכל כדי לעורר תקווה. לפעמים קונה מזוזה לפצוע, ואומר לו 'כשתחזור הביתה, שים את זה על הדלת'. פתאום החזרה הביתה נראית כמו משהו אפשרי, ששייך לעתיד הקרוב".
    %d7%9e%d7%9c%d7%9b%d7%99%d7%90%d7%9c-%d7%9c%d7%a8%d7%a0%d7%a8-3

    ריך זהירות לא לפגוע, לא לשבור, מה להגיד, מה לא להגיד. בימים הראשונים לא להגיד לפצוע 'אל תדאג, זה יעבור'. אם עכשעד נישואיו לפני כשלוש שנים העביר לרנר שבתות שלמות במחלקות האשפוז, צמוד למיטות הפצועים.
    רועי בן־טולילה (31), קצין ביחידה מובחרת שנפצע בג'נין בשנת 2004 בפעילות ללכידת מבוקשים, לא ישכח את לרנר. "הייתי שבוע מורדם ומונשם. אני זוכר את עצמי שוכב במיטה, מטושטש. ופתאום נכנס לחדר אדם לבוש בגדים של עובד ניקיון, עטוף בדגל ישראל, אומר לי 'באתי לכאן כל הדרך באוטובוס מירושלים כדי להצדיע לך, גיבור ישראל', ונעלם. בתוך ערפל המורפיום שבו הייתי, הייתי משוכנע שזה מלאך. אחר כך עברתי למחלקה הנוירולוגית בתל השומר, לשיקום של חצי שנה. שם למדתי להכיר את מלכיאל ופגשתי אותו על בסיס שבועי. מופיע אדם זר ומודיע לך שאתה לא לבד. הוא מעודד, מזדהה עם הכאב, נותן זריקה של כוח. לא מחלק שוברים למסעדות או לבתי מלון, אבל מעורר השראה דווקא בגלל הנתינה הפשוטה הזאת, שכל אחד מאיתנו יכול לתת: אהבת חינם".
    בן־טולילה מרותק עד היום לכיסא גלגלים. הוא מנהל עסק עצמאי, נשוי ואב לילדים, ומשחק בנבחרת ישראל בכדורסל לנכים. "מלכיאל העביר אותי חוויה מאוד גדולה. לקבל כוח מאדם לא מוכר, באמצע החיים, שמוקיר אותך על פועלך". בחתונתו של בן־טולילה (אשתו שברה את הכוס במקומו בשל השיתוק ברגליו) ביקש לרנר לשאת דברים. "כל עוד נשמה באפי, בשבילי אתה אח ומלאך, קצין ולוחם", אמר לרנר והצדיע כהרגלו.
    "הנוכחות של מלכיאל היא עניין סימבולי אבל גדול", מוסיף י', לוחם צה"ל שנפצע בהיתקלות בשכם בשנת 2008 ושהה בשיקום קרוב לשנה. "אדם מגיע אחרי יום עבודה, בלי שום גוף שעומד מאחוריו, רק כדי לראות אותי – זה מחמם את הלב. החיבוק והחיוך שלו מרוממים את מצב הרוח".
    ככל שהפציעה קשה יותר, והליווי ממושך יותר, כך נשמר הקשר עם הפצועים גם לאחר חזרתם הביתה. לרנר מוזמן לאירועים משפחתיים, צופה בהם מתחתנים ומקימים משפחות, שבים למעגל התעסוקה. בחתונה של לרנר בשנת 2009 (הוא התחתן בשנית בגיל 43) השתתפו עשרות נכי צה"ל: מעגל אינסופי של כיסאות גלגלים הקיף אותו ברחבת הריקודים. באחת מתמונות החתונה הוא מחובק בידי שלושה צעירים. "שלושה אנשים – רגל אחת" היא הכותרת שנתן לתמונה: לשניים מהם פרוטזות בשתי הרגליים, ולאחד רגל אחת בריאה ופרוטזה בשנייה. לאחר החופה נעמד לרנר מול הקהל הגדול ואמר "מודה אני לפניך בורא עולם, שגם בעולם הזה נתת לי להסתובב בין מלאכים".

    התאונה שעבר בילדותו לקחה מלרנר את זיכרונות הילדות ("אין לי שום זיכרון מלפני התאונה") אבל השאירה לו זיכרון פנומנלי לפרטים: הוא יורה מקומות, תאריכים מדויקים ושמות של פצועים מ־17 שנים ארוכות ומדממות. "הבחור הזה נפצע ב־30 במארס 2002 בפיגוע במיי־קופי־שופ", הוא מראה לי תמונה אחת מתוך עשרות (!) האלבומים שבהם הוא מצולם לצד פצועים. "זאת נפצעה בקו 20 בירושלים, ב־21 בנובמבר 2001".

    "הצוות הרפואי הוותיק בבתי החולים כבר מכיר אותי. רואים אותי מתקרב ומכוונים אותי: 'חדר 14', 'חדר 26'. כשמישהו שוכב מורדם ומונשם בטיפול נמרץ אני לא נדחף. אני מאתר את ההורים, אומר להם שבאתי במיוחד מירושלים, נותן להם את הדגל והולך. ראיתי אמא שהתפרקה בבכי כשנתתי לה את הדגל. היא תלתה אותו מעל מיטת הבן שלה, שהיה מחוסר הכרה."
    יש לו קלסר מלא במכתבי תודה. "אתה נתת לי תקווה", כותב חייל שנפצע ממטען ב־97'. "טוב לדעת שיש מישהו שמתעניין בך, שמשקיע מהזמן שלו כדי להיות איתך", כותב חייל אחר, שנפצע בהיתקלות ליד בית לחם בשנת 99'. "שיגרת האשפוז היא לקום בבוקר עם כאבים, הטלוויזיה ממצה את עצמה, הזמן לא עובר. ואז מלכיאל מגיע".
    לרנר דוחה בענווה כל ניסיון להכתירו בגדולה. בשנת 2000 פנו שניים מהפצועים אל נשיא המדינה, שלא בידיעתו של לרנר, וביקשו להמליץ עליו לקבלת אות הנשיא למתנדב. הם נענו בשלילה. כעת, בחלוף 13 שנים נוספות, אני שואלת אם ירצה לקבל הוקרה ממלכתית על התנדבותו. "אני לא צריך פרסים ותעודות. יש לי ייעוד, שליחות בעולם, ואין מאושר ממני. על שלושה דברים העולם עומד – נתינה, נתינה, נתינה". כשאני מתפעלת ממנו, נרגשת, הוא מנסה להתחמק: "אני לא המתנדב היחיד. יש אישה ששמה חולדה, 'המלאך בלבן', שמתנדבת בצפון, ודליה ש"ץ, 'אם הפצועים'. גמילות חסדים לא נולדה עם מלכיאל ולא תמות איתי. אני בסך הכל ממשיך את שרשרת החסד בעם ישראל והמורה שלי הוא אברהם אבינו. הסיבה שאני מסכים להתראיין לכתבה היא בשביל להעצים את אהבת ישראל, אהבת חינם, וכדי להצדיע לחיילים שלנו".
    "הרבי מלובביץ' אמר שאינו מכיר במושג נכי צה"ל אלא 'מצויני צה"ל'. פצועי צה"ל ופעולות האיבה הם מלאכים, שליחי המדינה, ששילמו בגופם בשבילה. אני לומד להכיר את גדולת העם שלנו. חיילים שעשויים מהחומר האנושי הטוב ביותר. הגעתי לאיתי ארנליב, לוחם שנפצע קשה בקסבה בשכם. רק אחרי חודש בטיפול נמרץ הוא עבר למחלקת טראומה. שאלתי את המשפחה שלו אם הם רוצים להעביר איתי פתק לכותל. הבחור, כל היד שלו עם ברזלים, לא יכול לכתוב, אז הוא מכתיב לאמא שלו: 'אלוהים, תודה ששמרת על החיילים שלי'. לא 'תעזור לי' או בקשה אישית אחרת. איתַי רקד בחתונה שלי על שתי פרוטזות כאילו אין מחר".
    מה לגבי הפצועים של התקופה האחרונה? "היום ברוך השם יש פחות פצועים. אני מברך על הרגיעה, גם ברמה האישית, כי אני עסוק היום בהקמת משפחה: יש לי ילד בן שנתיים וחצי, ילד בן שנה ותינוק בדרך". אבל גם אם מדובר במעטים, לרנר לא מזניח את תפקידו. "סרן זיו שילון, שאיבד את ידו בפיצוץ מטען בגבול עזה לפני כחצי שנה, הוא אדם חזק, העוצמה שלו משרה ביטחון. הייתי מגיע אליו לכמה דקות בכל פעם, מתמלא בגאווה, ויוצא מעודד. אצל אדווה ביטון, הפעוטה שנפגעה מאבנים, אני משתדל לא להפריע, כל עוד היא בטיפול נמרץ, אבל אני מתפלל עבורה שלוש פעמים ביום". כמה ימים לאחר הראיון עימו נפצע מידויי אבנים אהרון זלוטקין, תושב נריה, יישוב הסמוך לביתי. באותו יום טילפן אלי לרנר וביקש לברר אם אני יודעת באיזו קומה בתל השומר מאושפז זלוטקין, שנפצע באורח קשה. "יש לנו אסיפת הורים בגן של הילד, ומייד אחר כך אני נוסע אליו. כל עוד הוא נאבק על חייו, אני נאבק איתו".
    מפעל של איש אחד

    בדירתו הקטנה בירושלים שומר לרנר ארגזים מלאים בדגלי ישראל, שעליהם שירטט בטוש את סיסמתו "מצדיע לך, אחי", מוכנים לחלוקה לפצועים, "בתקווה שלא יהיה בהם שימוש". ממשכורתו הצנועה הוא משלם עבור הדגלים, המתנות לחיילים והנסיעות באוטובוסים לכל רחבי הארץ. לא מקבל מימון מאיש. כששמע שהטלפון הסלולרי של אחד החיילים נהרס בתקרית האש שבה נפצע, הלך ורכש לו טלפון חדש מכיסו. כשאחד הפצועים דיבר על חלומו להתחיל בלימודי משפטים תוך כדי האשפוז, לרנר רכש לו מחשב נייד. זה היה בשנת 2000, כשמחשבים ניידים עלו יותר מ־10,000 שקלים. לרנר לקח הלוואה מהבנק ("אחד הגיסים שלי חתם לי על ערבות") ורכש מחשב לפצוע, שאותו שילם במשך שנה בתשלומים גדולים.
    אגב, האיש הקטן־גדול הזה ראוי להוקרה גם בתחום אחר: בשנת 2006, כשטיאטא את הרחוב הראשי בשוק מחנה יהודה, מצא צ'ק חתום על סך 145 אלף שקלים, פי 30 ממשכורתו החודשית, שאותו היה יכול לפדות מכיוון שהיה פתוח. במקרה אחר מצא תכשיטי זהב ובמקרה נוסף מצא סכום כסף של משכורת שלמה. בכל המקרים הוא העביר את המציאות למשטרת ישראל.
    מה החלום שלך?
    "יש לי חלום אחד והוא לאסוף מספיק תרומות כדי להקים בירושלים בית כנסת לזכרו של פצוע שליוויתי, אך הוא לא שרד ונפטר מפצעיו. נפתלי וולץ, יהודי מארה"ב שנפצע בפיגוע בתחנה המרכזית בתל אביב בשנת 2003. זה החלום שלי".
    שפתו של מלכיאל לרנר עשירה ומדויקת. הסיפור על הגעתו למשרת מטאטא רחובות, שאינה תואמת את כישוריו, ממחיש את תמימותו ואת אמונו בזולת: "עד לפני עשר שנים עבדתי כפקיד קבלה בבית מלון. עשיתי משמרות לילה, עבדתי קשה, ולמרות זאת לא הצלחתי להתפרנס היטב. כתבתי מכתב לראש העיר לופוליאנסקי ובו סיפרתי על השליחות שלי למען הפצועים. אמרתי שאשמח להשתלב בעירייה. למטה, בנ"ב, הוספתי: 'לא אכפת לי אפילו לעבוד בזבל'. אחרי שבועיים קיבלתי טלפון ממנהל מחלקת תברואה".
    עיריית ירושלים הדפיסה עבורו כרטיס ביקור עם לוגו העירייה ובו מצוין 'מלכיאל לרנר – אחי הפצועים', אך לא מצאה לו תפקיד רשמי בתשלום. "אני לא מתבייש בעבודה שלי, כל עבודה מכבדת את בעליה, ואני רואה בזה זכות לנקות את רחובות ירושלים. אבל כן, אני מרגיש קצת מבוזבז. כשהתחלתי לעבוד שם הייתי בטוח שאצליח להתקדם, אבל כבר עשר שנים אני באותו תפקיד. יש לי בעיות ברגל בגלל התאונה בילדות. אני סובל מכיב ורידי שמתפוצץ פעם בשנה ומתקשה להיכנס לנעלי העבודה, אבל אי אפשר לתת לי פטור מהנעליים האלה. אני מקווה שיום אחד אמצא עבודה שמתאימה לי".
    יכולת להיות יותר ממורמר.
    "אני שמח בחלקי. מספרים על האדמו"ר מסדיגורא, שראו אותו מטאטא רחובות בפתח תקווה. הרבי הסביר שהיה לו תפקיד במחנה אושוויץ בפולין, לטאטא את רצפת המחנה. שם הוא נדר שאם ייצא בחיים ויעלה לישראל, הוא יטאטא רחובות בארץ הקודש. אני לא חוויתי את אושוויץ אבל זכיתי לנקות את עיר הקודש ירושלים. נורא קל ללכלך רחוב בדיוק כמו שנורא קל לפגוע באחר. התפקיד שלי זה לנקות את העולם הזה, להפוך אותו לטוב יותר".

    %d7%9e%d7%9c%d7%9b%d7%99%d7%90%d7%9c-%d7%9c%d7%a8%d7%a0%d7%a8-4

  • -468-60gif
  • הצטרפו אלינו לפייסבוק והישארו מעודכנים

  • כתבות נוספות שאולי יעניינו אותך:

  • -468-60gif
  • כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

    תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>