• תשלום דמי שדכנות בהלכה

    המיוחדים | כ"ח טבת התשע"זתגובה אחת הדפסה הוספת תגובה

    הרב מאיר יצחק וינד

    א) יסוד חיוב תשלום דמי השדכנות
    החיוב לשלם דמי תיווך ושדכנות יכול לבוא מכוח אחד מתוך שני דינים, שיבוארו להלן, ויש ביניהם חילוקים לדינא.

    א. כשאחד הצדדים ביקש מהשדכן שילך ויציע את בנו לצד השני, או שיביא לו שידוך אבל לא סיכם אתו על שידוך מסוים, והשדכן עשה את הפעולה שהתבקש ונגמר השידוך, יש לשלם לשדכן כדין כל פועל שנשכר לעבודה מסוימת. ואם לא סוכם על מחיר יש לשלם כפי המחיר הנמוך ביותר המקובל בשוק, וכמבואר בשו”ע סי’ שלב סעיף א.

    לא רק אם המחותן פנה מיוזמתו לשדכן, אלא אף אם השדכן פנה אל המחותן ושאל אותו אם הוא יכול להביא לו שידוך, ולאחר שהסכים הציע השידוך וקירב דעת הצדדים עד שגמרו את השידוך, גם במקרה זה החיוב הוא מדין שכר פועל.

    ב. אבל אם השדכן הציע את השידוך לשני הצדדים מבלי שהתבקש, ושכנע אותם וקירב דעתם עד שגמרו את השידוך, אין חיוב לשלם מדין שכירות פועל, שהרי לא ביקשו ממנו לעבוד, אלא מדין ‘יורד לשדה חבירו’, דהיינו שהנוטע אילנות ללא בקשת הבעלים בשדה שעומדת לכך, הדין הוא שמקבל תשלום כשתלי העיר, כיון שבעל השדה נהנה מהעבודה, כמבואר בשו”ע סי’ שעה סעיף א. וכן גם בשדכנות, כיון שכל בחור ונערה בגיל שידוכים עומדים לכך, יש לשלם לשדכן מחיר מלא הנהוג לשלם לפועל שיעשה עבודה זו. וכן כתב בביאור הגר”א סי’ פז ס”ק קיז ובסי’ קפה ס”ק יג בשם מהר”ם מרוטנבורג.

    לפעמים יוצא שהשדכן יקבל חלק אחד מדמי השדכנות מדין ‘יורד’ וחלק אחד מדין פועל, וכגון שהשדכן הציע את השידוך מעצמו, ולאחר מכן התרצו הצדדים שהוא יהיה השדכן וביקשו ממנו שימשיך לעבוד עד גמר השידוך, נמצא שעל ההצעה מקבל שליש מהשכר כ’מתחיל’ מדין ‘יורד’, ועל גמר השידוך מקבל שני שליש מדין פועל.

    d10

    ב) כמה שכר צריך לשלם לשדכן
    אם סיכמו עם השדכן לפני תחילת העבודה את שכרו על סך מסוים, צריך לשלם לו כפי מה שסיכמו אתו, וכמו כל פועל שחייבים לשלם לו בגמר העבודה את כל השכר כפי מה שסיכמו אתו. וכתב הבית יוסף בסי’ שלא בשם הריב”ש. שאף אם לא עשו שטר ולא שום קנין על כך, כל שעשה הפועל מלאכתו חייב המעביד לשלם לו כל שכרו שהתנה עמו.

    ואם השדכן דרש בתחילת העבודה מחיר מופרז יותר ממה שמקובל בין השדכנים לעבודה כזו והמחותן הבטיח שיתן לו את הסכום המופרז, נחלקו בזה הפוסקים, הרמ”א בסי’ רסד סעיף ז כתב “ובשדכנות אין לו אלא שכרו ואף על פי שהתנה עמו לתת לו הרבה”, והיינו שהמחותן יכול לטעון לשדכן ‘משטה הייתי בך’, אבל הש”ך שם ס”ק טו הביא בשם מהרש”ל “שנותן לו כל מה שהתנה עמו”, ועיין בפתחי תשובה שם סק”ח בשם שו”ת פנים מאירות ח”א סי’ צז שבמקום שיש תקנה כמה ליתן לשדכן, אין צריך ליתן לו יותר משכרו הראוי, והקצות שם כתב שכיון שכל שדכן מפסיד לכל הפחות פרוטה, מתחייב המחותן לשלם לו את כל שכרו.

    אמנם הנתיבות המשפט שם סק”ח כתב שהדין שיכול לטעון ‘משטה הייתי בך’ הוא דוקא במקום שיש בזה איסור אונאה, היינו שהפועל מבקש יותר משתות מהמחירים המקובלים, וגם הוא קבלן שעובד לפי תוצאות, ולא שכיר יום שעובד לפי שעות, אבל אם הדרך ליתן לשדכן לפעמים סך רב, ואין לו קיצבה, כיון דבאופן זה אין בו אונאה, שהרי יש שנותנים יותר, אינו יכול לטעון ‘משטה’.

    ולפי דברי הנתיבות יוצא לדינא, שדוקא במקומות שיש לשכר השדכן מחיר קבוע ואחיד, ואין מי שמשלם שכר יותר גבוה מזה, והמחותן נתאנה ביותר משתות מהשכר הקבוע, בזה נחלקו הפוסקים אם צריך לשלם לו או שיכול לטעון משטה הייתי בך, אבל במקומות ובחוגים שאין מחיר קבוע ואחיד, הרי כיון שלא נתאנה האב צריך לשלם לו כל מה שהתנה עמו.

    גם במקומות שיש מחיר קבוע ואחיד, אם היה מקרה מיוחד שלכן דורשים השדכנים סכום גבוה יותר, וכמו אם יש לו בן או בת בעלי מומים ל”ע, חייב לשלם לו כל מה שהתנה עמו, כיון שאין בזה שום אונאה. וכן פסק בספר תשובות והנהגות אהע”ז סי’ תריח בבת בוגרת קרוב לשלשים שנה והבטיח לשדכן שכר מופרז שצריך לשלם לו כל מה שהתנה עמו. אבל אם הבטיח סכום מופרז מאוד שאין מי שמשלם אף במקרה כזה, אין צריך לשלם לו אלא כפי המקובל לשלם במקרה כזה.

    אמנם בכל ענין שהוא, אם השדכן רוצה להבטיח את עצמו שההורים ישלמו לו את השכר המופרז ולא יוכלו לטעון טענת ‘משטה’, יתנה עם ההורים שישלישו את הסכום המופרז הזה אצל שליש לפני שמתחיל לעבוד על השידוך הזה, וכשיגמר השידוך יקח ממנו את הסכום הנ”ל ואז שוב אינו יכול לטעון משטה הייתי בך, וכמו שכתב בשו”ת דברי חיים ח”א אהע”ז סי’ פד (והובאו דבריו בפתחי חושן שכירות פ”ח הערה נט) שאם השליש השכר זכה השליש עבורו וחייב ליתן לו.

    ggg

    money-facts
    לא סיכמו על מחיר
    אם לא סיכמו את שכרו של השדכן צריך לשלם לו את שכרו כמו המחיר המקובל בשוק שמשלמים לשדכנים באותו מקום ובאותו חוג, ואם יש כמה מחירים בזה מבואר בשו”ע סי’ שלב סעיף א שמשלם לו כפי המחיר הנמוך ביותר שמשלמים לשדכן באותו מקום ובאותו חוג. וכן הדין אם לא ביקש כלל מהשדכן שיעשה פעולה זו אלא עשהו מעצמו – אף שחייב לשלם לו וכדין יורד – מכל מקום א”צ לשלם לו אלא כפי המחיר הנמוך ביותר שנהוג לשלם על שידוך כזה.

    אם לא סיכם במפורש על סך התשלום אלא אמר לו שישלם לו כפי המחיר שמקובל לשלם לשדכנים, אינו יכול לתת לו את המחיר הנמוך ביותר אלא צריך לשלם לו את המחיר הממוצע בשוק לאותו סוג עבודה, וכמו שכתב הקצות בסי’ שלא סק”ג, שדומה לדין אם אמר שישלם לו כאחד או כשניים מבני העיר שמשלם לו כפי המחיר הממוצע בשוק.

    אמנם יש אחרונים שחלקו על הקצות וכתבו שדוקא אם סיכם שישלם כפועלים מסוימים משלם כפי הממוצע, אבל אם אמר סתם כדרך שבני אדם משתכרין בעיר, דינו כשכרו סתם בלא קציצה, ואינו נותן לו אלא כפחות שבפועלים. כן פסק הט”ז בסי’ שלב סעיף ד והביאו הערוך השולחן שם סעיף י, וכן מביא בספר אולם המשפט שם בשם הריטב”א. אבל בספר מנחת פיתים שם כתב שמדברי המגיד משנה בשם הראשונים משמע שאין חילוק לדינא וגם בלשון זה הולכים לפי המחיר הממוצע.

    שבירת כוס
    צילם: שירן גרנות

    ג) זמן התשלום לשדכן והאם עוברים בזה על איסור של בל תלין
    ברמ”א סוף סי’ קפה כתב שזמן התשלום לשדכן תלוי במנהג המדינה, יש שמשלמים מיד בגמר השידוך, ויש שמשלמים רק בשעת הנישואין, והנפקא מינה היא כשנתבטל השידוך אם צריך לשלם לשדכן או לא.

    והנה כל זה הוא רק בשדכן ששכרוהו לכך שאז שייך לומר ששכרוהו על דעת המנהג שמשלמים בגמר השידוך או בשעת הנישואין, אבל בשדכן שלא נשכר לעבוד אצלו ולא שייך לומר שנשכר על דעת המנהג שהרי עבד מעצמו, ואי אפשר לחייבו לשלם מדין מנהג, אלא שצריך לשלם לו מדין ‘נהנה’, ובזה יש מקום לומר שדוקא בשעת הנישואין שאז נהנה ממלאכת השדכן, רק אז צריך לשלם לו. אמנם נראה שאף בגמר השידוך יש הנאה לצדדים שנתרצו זה לזה ונתחייבו לישא זה את זה, ושייך להתחייב לשלם מדין ‘נהנה’. וכן המנהג בזמנינו שמשלמים לשדכן את שכרו מיד בגמר השידוך או בשעת כתיבת התנאים.

    והנה במקומות שהמנהג לשלם בגמר השידוך או בשעת כתיבת התנאים בוודאי יש בשדכן ששכרוהו לכך משום איסור של ‘בל תלין’, שצריך לשלם לו את שכרו באותה עונה (יום או לילה) שהשדכן גמר מלאכתו והשידוך נגמר או שנכתבו התנאים, אבל במקומות שהמנהג לשלם רק בסמוך לזמן הנישואין, כתב בספר הליכות ישראל (סימן א-ד) דיש להסתפק אם עובר משום ‘בל תלין’ כשמאחר לשלם אחר הנישואין, שלכאורה הרי הוא כמו שהתנו לשלם ביום השוק, דהיינו לאחר זמן ולא ביום גמר העבודה, שאינו עובר אף כשהגיע יום השוק, וכמבואר בסי’ שלט סעי, ט. אמנם עיין בספר משפט הפועלים (פרק ל הערה עט) שכתב שמכל מקום יש להחמיר אף באופן זה, כיון שיש מגדולי הפוסקים שסוברים שאם קבע זמן מאוחר לתשלום השכר אז הוי זמנו לעבור בבל תלין ((עיין עלון המשפט גליון 1 פסקי דינים דין ט ובגליון 2 מכתבים למערכת)), וגם יש לומר שעד שלא היה הנישואין עדיין לא נגמר הדבר לגמרי וממילא לא הגיע זמנו כלל עד אז, ורק משהגיע זמן הנישואין הוא זמן הפרעון.

    אמנם רק בשדכן ששכרוהו לכך שצריך לשלם לו מדין פועל עובר משום בל תלין, אבל בשדכן שעבד מעצמו שצריך לשלם לו מדין ‘יורד’ אינו עובר בבל תלין, כיון שאינו מקבל שכר פעולה אלא מקבל מדין ‘יורד’, וכן משמע בקצות סי’ עה ס”ק יג וכן כתב להדיא בפתחי תשובה סי’ פט סק”ב ובשו”ת שבט הלוי ח”ז סי’ רלב אות ג.

    ד) על מי חל החיוב לשלם על ההורים או על החתן והכלה
    כשהמחותנים אינם משלמים לשדכן את שכרו אם השדכן יכול לגבות מהחתן והכלה את שכר השדכנות, בשו”ת אבני נזר חו”מ סי’ לו כתב – לענין שידוך שהציעו לחתן את הבת הגדולה, ולבסוף השתדכו עם הבת הקטנה – “שזה פשוט שהחיוב חל על החתן והכלה כי להם עשה את הטובה רק שהמחותנים משלמים עבורם”, ומשמע שלמד שאין שום חיוב על ההורים מצד עצמם.

    והנה מצד הסברא היה נראה שאף שהחיוב הוא על החתן והכלה, מ”מ החיוב הוא גם כן על ההורים שהרי נעשה להם טובה גדולה ושמחים מאוד שצאצאיהם ישתדכו, ולכן החיוב חל עליהם,

    וכן כתב בספר ערך שי סי’ קפה שעיקר החיוב הוא על ההורים, אמנם חידש שם יותר מכך, שעל החתן והכלה עצמם אין שום חיוב לשלם דמי השדכנות. והנידון היה שם לגבי שדכן שלא היה יכול לגבות את דמי השדכנות מהאב מפני שהיה גברא אלמא, ורצה לתבוע מהחתן, ופסק שם שכיון שסתם שדכנים דעתן להיפרע מן האב ולא מן החתן, וגם החתן אין לו ממון בשעת התנאים כל זמן שלא קיבל נדן, אם כן אין דעת השדכן להיפרע מן החתן ופטור החתן לשלם לו.

    אמנם מסתבר שאף מה שכתב האבני נזר שהחיוב הוא על האב לשלם הוא רק מכח מנהג ולא מן הדין, הוא דוקא כשהשדכן הציע מעצמו את השידוך לצדדים, אז יש מקום לומר כמו שכתב האבני נזר שעיקר הנהנים מהשידוך הם החתן והכלה ולא ההורים, אבל אם האב ביקש ממנו שיביא שידוך מסוים או שידוך סתם, הרי כיון שהמנהג הוא שההורים משלמים את דמי השדכנות, גם האבני נזר יודה שהאב חייב מן הדין לשלם לשדכן, וכדין השוכר את הפועל לעשות בשל חבירו ואמר לו שכרך עלי שמבואר בשו”ע סי’ שלו סעיף א שחייב לשלם לפועל, ולא רק מכח מנהג.

    בזמנינו המנהג הוא שההורים משלמים את דמי השדכנות, והשדכנים אינם תובעים כלל את דמי השדכנות מהחתן והכלה, אבל אם ההורים אינם משלמים אין בזה מנהג ברור אם יכולים לתבוע מהחתן והכלה.

  • הצטרפו אלינו לפייסבוק והישארו מעודכנים

  • כתבות נוספות שאולי יעניינו אותך:

  • תגובות

    1. מאת תמי‏:

      עו"ד איציק וינד חוץ מהיותו עורך דין וטוען רבני מהתותחים ביותר בתחום, גיליתי עכשיו שהוא תלמיד חכם ברמה גבוהה

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *